פסק-דין בתיק תא"מ 29408-10-11

1.         בפני תביעה ותביעה שכנגד לפיצויים בגין נזקי רכוש כתוצאה מתאונת דרכים שארעה ביום 28.5.11 בין רכב מסוג טויוטה קורולה מ.ר 60-605-10 (להלן: "הטויוטה"), בו נהג התובע, לבין רכב מסוג מאזדה לנטיס מ.ר 93-402-36 (להלן: "המאזדה"), בו נהג הנתבע 1.

הנתבעת 2 הינה חברת הביטוח שביטחה את המאזדה בזמנים הרלוונטיים, בביטוח צד ג'.

התובע הגיש במסגרת התביעה שכנגד הודעת צד ג' כנגד חברת הביטוח שביטחה את הטויוטה בביטוח צד ג'. צד ג' לא הגיש כתב הגנה להודעה שהוגשה כנגדו.

2.         בהתאם לגרסת התובע, בעת התאונה נהג בטויוטה באזור הכניסה המערבית לעיר צפת מכיוון ראש פינה לכיוון המושב דלתון, כשלפתע הגיחה המאזדה מן הצומת, לא עצרה בתמרור עצור ב(37) ופנתה בצומת שמאלה לתוך נתיב נסיעתו של התובע.

לטענת הנתבע 1, אשר הכחיש אחריותו לתאונה, ביצע בצומת פניה שמאלה כדין ורק כמעט לפני שהשלים את ביצוע הפניה, הגיחה לפתע הטויוטה משמאל ופגעה במאזדה.

3.         בתאריך 29.10.12 העידו: התובע, הנתבע 1 ורעייתו.

בהתאם להוראות תקנה 214טז'(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד, יהיה פסק הדין שלהלן מנומק בתמציתיות.

4.         לאחר שעיינתי במסמכים ובתמונות שהגישו הצדדים ולאחר שהתרשמתי באופן בלתי אמצעי מעדויות הצדדים ושקלתי את טענותיהם, אני קובעת כי עיקר האחריות להתרחשות התאונה רובצת על הנתבע 1 ואילו לתובע יש לייחס רשלנות תורמת בשיעור של 20% בלבד.

5.         אינני מקבלת את טענת הנתבע 1 בעדותו כי ראה את הטויוטה מרחוק, וכאילו המרחק הספיק בשביל לעבור בבטחה את הצומת (עמ' 4 שורה 20). עיון בת/4- עדות הנתבע 1 במשטרה מצביע על כך שהנתבע 1 אישר שם כי לא הספיק להתיישר לתוך הנתיב. גם מוקדי הנזק במאזדה בצד השמאלי הקדמי מצביעים על כך שהנתבע 1 היה רחוק מלהשלים את הפנייה.

גם אם לטענת הנתבע 1 עצר בצומת, וגלש לכוון הצומת רק לאחר מכן, עדיין עיקר האחריות להתרחשות התאונה מוטלת לפתחו של הנתבע 1, שכן משראה את הטויוטה (והנתבע 1 הודה בכך), לא היה רשאי להיכנס לצומת, אלא אם יכול היה להמשיך בנסיעתו ללא הפרעה מחד, ומאידך לא להפריע ולגרום לתובע לסטות מנתיב נסיעתו מאידך.

6.         תקנה 65 לתקנות התעבורה תשכ"א 1961 (להלן: "התקנות") קובעת:

"לא ייכנס נוהג רכב לצומת או למפגש מסילת ברזל אלא אם ביכולתו לעבור ולהמשיך בנסיעתו ללא הפרעה, גם אם תמרור הכוונה (רמזור) מתיר כניסה לצומת או למפגש כאמור".

7.         נוסף על כך תקנה 41 לתקנות קובעת כי אין לבצע פניה אלא בבטחה ואוסרת על נוהג הרכב לבצע פניה, אלא אם יכול לעשותה בבטחה מבלי להפריע לתנועה או לסכן אדם או רכוש:

"נוהג רכב לא יפנה ימינה או שמאלה תוך כדי נסיעה, או כשהוא מתחיל לנסוע ולא יסטה מקו נסיעתו אלא במהירות ובמידה שהוא יכול לעשות זאת בבטחה בלי להפריע את התנועה ובלי לסכן אדם או רכוש".

על הנתבע חלה חובה כפולה - הן לעצור והן לתת זכות קדימה. המשמעות של זכות קדימה היא החובה לאפשר לרכב הבא מהכיוון הנגדי להמשיך בנסיעתו מבלי שיאלץ להאט, או לשנות את מהירות נסיעתו.

משמעות הדבר היא כי גם אם לעניין עצם עצירת התובע בצומת המדובר בשתי עדויות סותרות (שכן אשת הנתבע 1 הודתה כי לא ראתה האם הנתבע 1 עצר בצומת), ולפיכך לא ניתן לקבוע כי הנתבע 1 לא עצר, הרי בכל מקרה, על הנתבע 1 הייתה מוטלת החובה לאפשר לטויוטה להיכנס לצומת בבטחה ולא רשאי היה להיכנס לצומת, אלא אם לא יהיה בכניסתו כדי להשפיע על נסיעת הטויוטה. עובדתית, תוצאות התאונה מצביעות על כך שהנתבע 1 לא יכול היה להשלים פנייתו בלא להשפיע על נסיעת הטויוטה.

תמיהת הנתבעים בסיכומיהם, כיצד הבחין התובע, לטענתו, לראשונה במאזדה במרחק של 10 מר', תומכת דווקא בטענת התובע ,על פיה הנתבע 1 הוא שהתפרץ לצומת ללא שהבחין בטויוטה וכאילו לא הביט שמאלה בטרם ביצע את הפנייה.

8.         למרות שעיקר האחריות מוטלת על הנתבע 1, מצאתי כי גם לתובע אחריות תורמת להתרחשות התאונה.

תקנה 51 לתקנות קובעת: "לא ינהג אדם רכב אלא במהירות סבירה בהתחשב בכל הנסיבות ובתנאי הדרך והתנועה בה, באופן שיקיים בידו את השליטה המוחלטת ברכב". (ההדגשה שלי ר.א).